ניקיטה נכתב ואוייר ב-2002 במסגרת קורס איור במכללת ויצ”ו בחיפה, בהנחייתו של אבנר כץ ז”ל.
הוא נכתב כדי לשמח ולעודד קצת את הילה בניוביץ’-הופמן, אחרי מות האוגרת שלה, ניקיטה.
הוא מדבר על אובדן ומוות, על שאלות ותשובות.
הטקסט הוא עבודה משותפת שלי ושל אחות של הילה, מירב גולדברג, שאני לא מצליחה לכתוב ז”ל אחרי השם שלה
למרות כל השנים שהיא כבר לא איתנו.
כבר יותר מ-20 שנה שאמא שלי מעודדת אותי לפרסם אותו, ואחרי התלבטויות החלטתי להעלות אותו לכאן,
בתאריך יום ההולדת של מירב, כדי שיעזור לכל מי שירצה למצוא בו גם כן עידוד ונחמה.
ניקיטה מוקדש באהבה לזכרם של מירב ואבנר, שתי נשמות שחסרות מאד בעולם הזה.
אני מקווה שתמצאו בו כל מה שתחפשו. 
כל הזכויות לטקסט לאיורים שמורות לי. בבקשה, תהיו בני אדם טובים ואל תעשו בהם שימוש כלשהו בלי לדבר איתי קודם.

בסוף ניקיטה מתה. הילה היתה מאד עצובה, וחשבה שאולי הכל לא היה שווה.
היא נזכרה כמה היתה מאושרת כשבחרה את ניקיטה מכל האוגרים בחנות
היא היתה גארה מאד כשראתה שניקיטה התמקמה מייד בבית החדש שלה והתחילה לאכול
אבל עכשיו כל זה נראה כל כך רחוק וחסר משמעות
לפני כמה ימים, כשהילה שמה לב שניקיטה לא רוצה לשחק, ואפילו לא לאכול, היא נבהלה מאד
הויטרינר אמר שיש לניקיטה גידול בבטן, ושאין מה לעשות, רק לחכות. הילה חשבה שזה מאד לא הוגן
כשניקיטה מתה היא היתה כבר באמת זקנה, אבל בכל זאת הילה הרגישה שלא היה להן מספיק זמן יחד
למרות שכשהיא ניסתה להיזכר בדברים הקטנים, כמו כמה פעמים היא האכילה את הניקיטה בבוקר, או ניקתה את הכלוב, זה כבר לא נראה לה כל כך מעט
פתאום נראה לה שאולי דווקא טוב היה שיצא לה בכלל להכיר את ניקיטה ולבלות איתה את כל הזמן הזה
"אף אחד לא יוכל להחליף את ניקיטה לעולם!!!"
הילה נזכרה כמה היא אהבה את ניקיטה וכמה ניקיטה אהבה אותה, ואיך הן הבינו אחת את השניה בדרך שהיתה מיוחדת רק להן
היא הרגישה עייפה ועצובה. היו לה כל כך הרבה שאלות, אבל לא מספיק תשובות
האם היה שווה לעבור את כל הדרך הזו?
לפחות לשאלה הזו הילה כבר ידעה את התשובה